זקנה בתרבויות שונות
זקנה היא תהליך טבעי המתחולל בהדרגה במהלך חיינו. הדרך בה האדם מזדקן והתחושה שמלווה אותו בתהליך זה, תלויה בתרבות ממנה הוא מגיע וביחס ממנו הוא נהנה (או סובל)
בתרבויות שונות קיימות גישות ועיסוקים שונים סביב הזקנה כמו גם המוות הצפוי מראש. חווית ההזדקנות מושפעת רבות מההשקפה התרבותית של האדם והחברה בה הוא חי. בתרבויות רבות תהליך ההזדקנות מתקבל בחגיגיות ובכבוד כלפיי העוברים בשעריו. זאת בניגוד למקובל בימינו בתרבות המערב, כשמעמד הנעורים הנחשק עומד במרכז העניין החברתי ,ואילו מעמדם של הבאים בימים נדחק אל שוליי החברה.
קושין פאליי אליסון (נזיר בודהיסטי) מעיד: “יש המון בושה בתרבות שלנו סביב ההזדקנות והמוות, עד כדי כך שכשאנשים מגיעים לגיל השלישי הם מרגישים שמשהו לא בסדר אתם וההערכה העצמית שלהם יורדת משמעותית”.הפסיכולוג אריק אריקסון טען כי הפחד מפני הזקנה הוא תופעה מערבית אשר מונעת מאיתנו לחיות חיים מלאים. הציביליזציה חסרה בגרסה אידאלית לגיל השלישי ולכן לא באמת מכילה רעיון אידאלי לקיום של חיים מלאים.
מגוון של תרבויות עתיקות אוחז בגישות דומות שבמרכזן הערכה וכבוד רב כלפי האדם המבוגר והאישה המבוגרת.
ביוונית, המשמעות של “איש זקן” אינה מעליבה, ומכאן שהסטיגמה לגבי קשישים והזדקנות אינה קיימת. בתרבות היוונית הקשיש זוכה ליחס מיוחד במשפחה, לכבוד והערכה מצד כלל החברים בה ונמצא במרכז עד אחרון ימיו.
בתרבות האינדיאנית המוות מתקבל כעובדת חיים ואינו מגיע בהפתעה כשהוא דופק בדלת לעת שיבה. ישנן מעל 500 תרבויות אינדיאניות שמקורן ביבשת אמריקה, לכולן גישות ומנהגים שונים סביב האדם המבוגר והטיפול בו. בתרבויות שבטיות רבות המבוגרים מכובדים בשל נסיון החיים וחוכמתם, זאת לפי הידע שנצבר באוניברסיטת מיזורי שבארה”ב.
גם בקוריאה המבוגרים נחשבים לרמי מעלה, מתוך עקרון פילוסופי של משנת קונפוציוס אשר הושרש בתרבותם במשך אלפי שנים. כבוד ההורים הוא ערך עליון ועל הצעירים במשפחה מוטלת האחריות לטיפול בבני המשפחה שהגיעו לגיל הזקנה. מנהג זה של כיבוד מבוגרים חל גם על שאר הפרטים בחברה גם אם אינם בני משפחה. עקרון זה לפי משנת קונפוציוס מהווה את השורש העיקרי לאנושיות בתרבויות המזרח הרחוק.
בהודו, האדם המבוגר ביותר במשפחה מקבל יחס בכיר ונחשב למנהיג של המשפחה המורחבת. בני גיל הזהב בתרבות ההינדו נחשבים ליועצים במגוון תחומי החיים, מהשקעות כספיות ועד הכנות לחתונה, כאשר הם אלה שנותנים את הטון בכל דילמה.
תרבות הגוספל האפרו-אמריקנית מתייחסת למוות כחלק בלתי נפרד מהחיים, מה שמפחית את הפחד מפניו. בהלוויות של חברי תרבות זו, ניתן לחוש נימה חגיגית של חיזוק החיים ותקווה מעבר לעצב העמוק שחשים כשאדם יקר נפטר.
ברבות מתרבויות אלה ניתן לחוש קרבה מסוימת לגישה היהודית-דתית. המשפט “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן” (ספר ויקרא, פרק י”ט , פסוק ל”ב) מתייחסת גם היא לאדם המבוגר ומהווה מצוות עשה בתורה. לפי טעמי המצווה האדם המבוגר השיג בכל שנות חייו חכמה, המהווה ערך עליון שלשמו נברא האדם. על פי הפשט, מן הראוי שבחברה ינהגו עם הזקנים בכבוד מפאת החכמה והניסיון שרכשו בחייהם.